השכרת נכס מסחרי לרשת מוכרת אינה תעודת ביטוח

השכרת נכס מסחרי לרשת מוכרת אינה תעודת ביטוח

מושכל ראשון בהפעלה זכיינית הינו, כי הרשת אינה מחזיקה בסניפים, אינה נושאת בעלויותיהם ואינה מנהלת אותם. מכל מקום, לרשתות המסחריות חשוב מאד לשמור על שליטה בנכס ממספר טעמים, בין היתר כדי לשמור על רציפות הפעלה, וכדי לשמור על אפשרות החלפת הזכיין מקום בו זה אינו צולח לדוגמא. משכך, הרשתות הן אלו אשר חותמות על הסכם השכירות וממילא חלות עליהן החובות המוטלות על שוכר.

מן העבר השני של הנוהג, המשכיר. הוא בדרך כלל יעדיף את הרשת באשר הינה הגוף הכלכלי החזק יותר, וזאת למרות שהזכיין הוא זה שיעמוד בפועל ויקיים את ההסכם, כאשר לזכיין אין זכויות בנכס אל מול המשכיר.

ומה קורה אם זה לא מצליח? אם המותג אינו אטרקטיבי עוד? או שמא המיקום אינו תורם למותג?

פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב שניתן אך לאחרונה מפי כב' השופט עודד מאור מבקש לעשות סדר בסוגיה.

אזור התעשיה בהרצליה היה אזור בילוי שוקק חיים ומסעדות. בשנת 2007 ביקשה רשת קפה קפה לשכור נכס מסחרי ברחוב המנופים 8 בעיר לשם הקמה והפעלת סניף באמצעות זכיין מטעמה. המשכירות אשר הינן חברות נדל"ן ראו את הרשת כי טוב והצדדים התקשרו בהסכם ל-10 שנים כאשר דמי השכירות עמדו בתחילה על 29,250 ₪ בצירוף מע"מ.

לאחר שנתיים של פעילות הוחלף הזכיין. ברם, אתרע מזלו של הזכיין השני ובתקופת השהות שלו במושכר גדל ההיצע באזור ובד בבד החלה עיריית הרצליה בפעולות אכיפה נוקשות באזור מה שגרם לירידה בפדיונות של כל העסקים ובהתאם במחירי השכירות.

על אף שדמי השכירות הפכו לנטל על העסק והפכו אותו למפסיד, המשכירות דנן סירבו להעניק הנחה כלשהי או להתאים את דמי השכירות למחירי השוק באשר לשיטתן התקשרו עם רשת אשר הינה גוף כלכלי חזק. הרשת מצדה העניקה תמיכה לסניף, ויתרה על תמלוגים ואף הסכימה לוותר על הנכס לטובת צד ג'.

ברם, אף צד ג' או זכיין חלופי אחר לא מוכן היה לקחת את הנכס ללא הפחתה בדמי השכירות. המשכירות מצדן המשיכו להתבצר בסירובן ודבקו ברשת עד שלבסוף במרץ 2012 קרס הזכיין תחת הנטל הכלכלי וסגר את הסניף.

המשכירות לא מיהרו להכניס שוכר חלופי, ביטלו את ההסכם והגישו תביעה כספית בסך של 1,547,024 ₪  כנגד הזכיינים, הרשת ובעלי הרשת שערבו להסכם וזאת לתשלום דמי שכירות עד לתום תקופת השכירות.

בפסק הדין קבע בית המשפט מספר קביעות חשובות:

ראשית, בית המשפט הכיר בנוהג הקיים בעולם הזכיינות לפיו הזכיין הוא זה שמחזיק במושכר ונושא בכל התחייבויותיו במקום הרשת השוכרת ורק כאשר קם הצורך הוא מוחלף, וכאשר לא ניתן להחליף את הזכיין הרשת פועלת להשיב את המושכר בהסכמה אל בעליו.

שנית, בית המשפט קבע כי אין להסתמך על הרשת עד לתום התקופה מאחר ומדובר בחוזה שכירות רגיל ומשכך היה על המשכירות לפעול לשם הקטנת הנזק מקום בו לשיטתן הופר החוזה.

בית המשפט קיבל את עמדת הרשת והזכיינים, כי התובעות דבקו בדמי שכירות גבוהים מערכם בשוק, כך לפי מתווכים מומחים שהעידו בפני בית המשפט, וכי התובעות סירבו להיפגש עם זכיין חלופי פוטנציאלי.

לפיכך קבע בית המשפט כי יש לראות בסכום המופחת שהוצע לתובעות על ידי זכיין חלופי, לפני נטישת המושכר על ידי הזכיין, כסכום אותו היה על התובעות לקבל במסגרת הקטנת נזק ראויה הראוי ומשכך פסק לתובעות את ההפרש עד לתום התקופה בקיזוז הערבות הבנקאית וריהוט שחולט.

בסופו של יום נפסק לטובת התובעות סך 326,927 ₪ בלבד, כאשר לנוכח הפער בין הסכום הנתבע לסכום שנפסק לא נפסקו הוצאות לטובת התובעות.

מעבר לאזהרה שמשגר בית המשפט אל בעלי נכסים לנהוג בתום לב ובהתאם להוראות החוק הקוגנטיות שבחוק השכירות והשאילה, יש כאן גם אמירה מאד חשובה גם בתחום הרשתות בהשתרשותו של נוהג.

 

את רשת קפה קפה ובעליה מר רונן נמני והגב' מיקי טיל ייצגו עורכי הדין לימור בן-נון נחמני ובנימין פוטוק ממשרד לימור בן נון ושות' – עורכי דין ונוטריון.